חיוב עובד בפיצוי ממוני ובלתי ממוני בגין מעשי גניבה, הוא אחד הנושאים המשמעותיים יותר הנדונים בבית הדין לעבודה. במקרה זה מדובר בערעור. המערער עבד אצל המעסיק כנהג מערבל בטון במשך 13 שנה. במסגרת עבודתו הוביל העובד בטון וטיח משני מפעלים ללקוחות המפעלים.
הערעור נסב על פסק דין של ביה"ד האזורי, בגדרו התקבלה בעיקרה תביעת המשיב, מעסיקו של המערער. בעל העסק תבע אץ העובד לקבלת פיצוי בגין נזק ממוני ושאינו ממוני. בתביעה המקורית טען בעל העסק לנזק שנגרם עקב מעשי גניבה שיוחסו למערער. בנוסף, עקב עזיבתו הפתאומית את מקום העבודה. תביעת בעל העסק התקבלה באופן חלקי. כך גם התביעה שכנגד שהגיש המערער-העובד, לתשלומים שונים מהמשיב בגין תקופת עבודתו וסיומה.
ביה"ד לא מצא מקום להתערב בקביעת ביה"ד קמא. קביעה לפיה העובד ביצע מעשי גניבה של טיח ומכר אותו באופן פרטי.
בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור בחלקו. בפסק הדין כתבו השופטים, כי בעניין הערעור על חיוב העובד בפיצוי ממוני ובלתי ממוני בגין מעשיו, ביה"ד התייחס לפסיקת פיצוי בגין נזק ממוני של אובדן רווחים כתוצאה מ"גניבת הובלות".
ביה"ד לא מצא מקום להתערב בקביעת ביה"ד קמא. קביעה לפיה העובד ביצע מעשי גניבה של טיח ומכר אותו באופן פרטי. עם זאת, טענות המעסיק על "גניבת ההובלות" הנטענת והנזק שנגרם לו בעטיה, אינן עומדות בנטל ההוכחה הנדרש לפיצוי בגין נזק ממוני.
נטל ההוכחה, כידוע, המבוסס על הליך דו שלבי. בשלב ראשון על מעסיק להוכיח את עצם קיומו של נזק. בשלב שני עליו להוכיח את סכום הנזק שנגרם (כימות). בניגוד למסקנת ביה"ד קמא, המעסיק לא העמיד תשתית ראייתית להוכחת הנזק שנטען שנגרם לו.
הטיח שנמכר ללקוחות הפרטיים, הוא טיח שעל הנהג היה לספק ללקוחות רדימיקס. הם, על-פי ביהמ"ש, הנפגעים הישירים ממעלליו. ואכן, המעסיק טוען לנזק של "גניבת הובלות ולא לנזק הנובע מגניבת הטיח מלקוחות רדימיקס. נזק ישיר של "גניבת הובלות" עשוי להיות העלות שהושתה על המעסיק – כתוצאה מהשימוש ברכבו לצורך ביצוע עבודות פרטיות בזמן העבודה. המעסיק לא טען לנזק מעין זה ולא ניסה להוכיחו.
כמו כן, לא נטען לזכות לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר. לפיה, על העובד להשיב למעסיק את טובת ההנאה שהפיק בכשירותו כעובדו, בזמן העבודה. תוך, כמובן, שימוש ברכב של המעסיק.
חיוב עובד בפיצוי ממוני ובלתי ממוני בגין מעשי גניבה – ערעור העובד על חיובו
טענת המעסיק התמקדה בהפסד הרווחים שהיה מפיק מלקוחותיו הפרטיים של העובד. אילו, כך טען, לקוחות פרטיים אלה היו מבצעים באמצעות רדימיקס את ההזמנה. לחילופין, אילו רדימיקס הייתה מבצעת את ההובלה באמצעות המעסיק. ביה"ד קמא קיבל טענה זו.
הנחת המוצא בבסיס התביעה לאובדן רווחים, היא, פשוטה. אלמלא פעל העובד כפי שפעל, כל הלקוחות הפרטיים היו רוכשים את כל הטיח שרכשו מהעובד, בדרך המלך מרדימיקס דווקא. במחיר, שהוא גבוה באופן משמעותי, כנטען, מהמחיר ששולם לעובד. אלא, שהנחות אלה טעונות הוכחה, אך הן לא הוכחו.
לפיכך, לא עלה בידי המעסיק להוכיח את עצם קיומו של נזק ממוני ישיר שנגרם לו. במובחן, מהנזק שנגרם ללקוחות רדימיקס כתוצאה מהתנהלות המערער. אף אילו היה נקבע כי למעסיק נגרם נזק של ממון, שיעור הנזק לא הוכח.
מכל האמור עולה כי לא עלה בידי המעסיק להוכיח כי "גניבת ההובלות" גרמה לו להפסד רווחים. אף אילו היה עולה בידי המעסיק להוכיח כי אכן הפסיד את רווחי ההובלות שנמנעו ממנו כטענתו עקב מעשי העובד, המעסיק כשל מלהוכיח את היקף הנזק של אובדן רווחים רעיוניים אלה ואת כימותם.
בנסיבות העניין, ובניגוד לקביעת ביה"ד קמא, אמרו בבית הדין הארצי לעבודה, אין בנתונים שהוצגו כדי לאפשר חישוב נזק על בסיס אומדנה – אף אם בנסיבות מסוימות ניתן לעשות כן. "לפיכך, דין חיובו של העובד בפיצוי המעסיק בגין נזק ממוני על מעשי הגניבה שביצע להתבטל".
חיוב עובד בפיצוי ממוני ובלתי ממוני בגין מעשי גניבה לכאורה – מצריך את המעסיק להוכיח זאת וגם לכמת זאת מספרית
ביה"ד לא מצא מקום להתערב בפיצוי בגין נזק בלתי ממוני עקב "גניבת הובלות". פיצוי בו חייב ביהמ"ש קמא את העובד בסך 50,000 ₪. זאת, כאמור, נוכח ההתנהלות הקשה של העובד והשלכותיה.
- לעניין סיום יחסי העבודה. ביה"ד קמא קבע, כי העובד התפטר מעבודתו בעקבות חשיפת מעשיו. בצעד זה נטש את עבודתו ואין מקום להתערב בכך. נוכח קביעה זו, לא נדון ערעור העובד בסוגית השלמת פיצויי פיטורים. גם לא זכאותו הנטענת לפיצוי בגין פיטוריו המידיים ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת. עוד ציינו, כי אף אם המעסיק היה מפטר את העובד, ההחלטה לא הייתה משתנה. את החלטתם הסבירו בכך, שמעשיו החמורים של העובד היו מצדיקים את אי חיוב המעסיק בהשלמת פיצויי פיטורים. יתרה מזאת, אמרו, הדיון היה מתמקד בדרישה להשבת כספי הפיצויים הצבורים בהסדר הפנסיוני שנערך בגין העובד.
- לעניין הפיצוי הממוני בגין אי מתן הודעה מוקדמת. פסיקת ביה"ד קמא לפיה על העובד לפצות את המעסיק בגין ההפסדים שנגרמו לו, אינה יכולה לעמוד.
תרופתו של עובד או מעסיק בגין סיום יחסי עבודה באופן פתאומי תהיה, ככלל, על פי חוק הודעה מוקדמת.
אף אם בנסיבות חריגות ניתן לחייב עובד לפצות מעסיק בגין התפטרות ללא הודעה מוקדמת תוך גרימת נזק כבד למעסיק, שיש בה "הפרה רבתי של חובת הנאמנות שבה מחויב עובד למעבידו", לא נמצא כי בנסיבות העניין זכאי המעסיק בפיצוי. לא בגין אי מתן הודעה מוקדמת העולה על הפיצוי הקבוע בחוק הודעה מוקדמת.
- לעניין הפיצוי חלף הודעה מוקדמת, ביה"ד קמא חייב את העובד בתשלום פיצוי. פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. אלא, שהמעסיק לא תבע פיצוי עקב אי מתן הודעה מוקדמת מכוח חוק הודעה מוקדמת. לכן, ביה"ד לא יפסוק לתובע סעד שלא נתבקש.
מכל מקום, לא היה מקום להטיל על העובד חיוב כפול עקב אי מתן הודעה מוקדמת. זאת, בין השאר, בנסיבות בהן המעסיק עצמו טען כי הפיצוי לפי חוק הודעה מוקדמת נבלע בפיצוי הממוני.
עע (ארצי) 44882-12-19 עאמר שמא – תופיק שיך
ניתן ביום 29/9/2021